<h1>העיטור שער שני ברכת חתנים ח"א</h1>
<h2>דף ז:</h2>
הראשון. קידושין. כדתנן האשה מתקדשת בש"פ והוא תחלת קנינו שאסורה כהקדש והלכותי' נכתב ובתר דמקדש לה מברך ברכת אירוסין ורבינו אלפסי ז"ל פי' בתשובותיו ברישא מברך והדר מקדש מידי דהוה על כל מצות האמורות בתורה שמברך עליהן עובר לעשייתן. ברכת אירוסין מאי היא אקב"ו על העריות, ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקידושין בא"י המקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין. מאן דלא חתים מידי דהוה אברכת פירות ואברכת מצות מאן דחתים מידי דהוה אקידושא. י"א ברכה זו [על] והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקידושין על שם קחו נשים והולידו בנים ובנות שהרי לא מצינו ברכה על ל"ת. וי"א ברכה בדרבנן היא על ואסר לנו העריות שאסרו חכמים העריות ושניותיהן שמותרות מן התורה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים קדש עצמך במותר לך ולא נהירא לן דהא קי"ל כל הברכות כולן בעינן מעין פתיחתה סמוך לחתימתה והא ליכא ומסתב' עיקר הברכה ופתיחתה (אקידושין) [אקדושה] שלא מצינו מצוה שזה מקיימה וחבירו מברך עלי' וברכת פירות וברכת מצות חד טכסיס נינהו אלא עיקרה על הקדושה היא אשר בחר בישראל וקדשם במצותיו כדכתיב בפ' עריות והתקדשתם והייתם קדושים בקידוש העריות, כקידוש היום שעקרה על הקידוש אשר בחר בהם וקדשם בקדושת שבת ולא על איסור שבת, אף זו על הקידוש שקדשם שהפרישם מן הארוסה שלנו שאעפ"י שיש בה(ם) קדושה אסורה עליו עד שיהא בה חופה וקידושין. נמצא שיש בהם מעין פתיחה בחתימה. ובסוריא מברכין ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו ע"י חופה וקידושין. ובעל מתיבתא אומר והתיר לנו נשואותינו ע"י חופה וקידושין בא"י מקדש ישראל. וס"א ואסר לנו כל הקרובות והרחוקות הארוסות והנשואות ע"י חופה וקידושין בא"י מקדש ישראל ומנהגא דידן למיחתם ע"י חופה וקידושין ומסתברא כבעל מתיבות דאמר ע"י חופה בקידושין דהא קידושין קודם חופה הן ולפי שהיא בית הסמוך נהגו לומר וקידושין. לק"ח טו"ב. ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ולא בארוסתו מכאן סמכו חכמים לומר ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו הנשואות את אביו אלו קרובי אביו את אמו אלו קרובי אמו. ומסתב' לן מאן דמברכי והדר מקדשי מידי דהוה אברכת פירות וברכת מצות, מאן דמקדשי והדר מברכי מידי דהוה אקידושא דבתר דקדיש יומא מקדש על הכוס ול"ד למצות דהא לא מברך על הקידושין שאין המצוה נגמרת עד הנשואין ואינה [רק] על הקידוש כקידוש היום ודינו כמטבע ארוך שאינו עובר לעשייתן כגון יוצר אור ומעריב ערבים ויש בה פתיחה וחתימה כקידוש. ומנהגא דילן לברך בתר דקדיש לה ובה' ציצית אית בה טעמא אחרינא דלא מברכינן אמ"ע אלא בדבר שאינו תלוי בדעת אחרים וזה תלוי בדעת אשה והרב המחבר כתב בשם רב אחא מכדי אכתי לא קניא לה אמאי קא מברכי ואסר לנו את הארוסות אלא ליקדוש ברישא והדר ליברך וכתב מ"ש מכל המצות הא לטבילה [דמיא] טעמא מאי טביל והדר בריך משום דגברא לא חזי (פסחים ז':) ה"נ עד דמקדש לה לא קניא לה ול"ש [טבלה — (עי' אוצה"ג)] מקמי דמקדש ול"ש בתר דמקדש וליתא להאי סברא אטו והתיר לנו את הנשואות נשואה היא אלא טעמא כדפרישית. ויש מקומות שנותנין טבעת להכוס ומברך עלי' ונותן לאשה ואומר התקדשי לי בו ובמה שבתוכו והכל לפי המנהג. ירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג) כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מתקיעה וטבילה וי"א אף קידושין כטבילה. ת"ר אומרים ברכת אירוסין בבית אירוסין וברכת חתנים בבית חתנים ואר"ה תנא מנין לברכת חתנים בעשרה דכתיב ויקח בועז עשרה אנשים וגו' ר' אבהו אומר במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. וברכת אירוסין נמי בעשרה דאינהו נמי על עסקי מקור נינהו וכ"כ רב אחא ואע"ג דקדיש ובריך ברכת אירוסין אסורה לו דכתיב ודבק באשתו ולא בארוסתו והיינו דמברכי' ואסר לנו את הארוסות ירושלמי (פסחים פ"י ה"א) האוכל מצה בע"פ כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה.
לרבינו האיי איסור ארוסה עד החופה היא שארוסה אסורה שלא ע"י חופה מדקאמר (יבמות ס"ט:) ארוסה שעיברה רב אומר הולד ממזר ושמואל [אומר] הולד שתוקי וטעמא מדאפקרה נפשה גבי ארוס אפקרה נמי לגבי אחרים אלמא לא שרי לאפקורי לארוס ואע"ג דלא קם האי לישנא אלא היכא דאתבררה מילתא שבא עליה ארוס בתרא דידי' שדיא ליה וכי פליגי בארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר. ואלו בנשואה שנכנסה לחופה שעיברה אח"כ אע"ג (דבעלמא) [דדיימא מעלמא (ועי' שה"ח)] בנים כשרים דרוב בעילות אחר הבעל והכא הולד ממזר בארוסה. והלכה כרב. נתברר כי צריכה חופה, ומנהג ישראל להכניס לחופה עם בעלה בהלולים ואח"כ מותרת לו.
